<h1>תלמיד הרשב"א — ב"מ</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[ב"מ צ' ע"ב] החוסם את הבהמה אין הפרש בין שחסמה קודם שתכנס לדישה או שחסמה בשעת דישה ממש, שאין משמעות הכתוב אלא בשעת דישה לא תהא חסומה. הילכך אע"פ שחסמה קודם שתכנס לדישה הרי זה עובר בלאו. החוסם את הבהמה שאמרנו שעובר בלאו, בד"א בשדש בה הוא בעצמו, אבל חסמה ודש בה אחר, הדש חייב והחוסם פטור. וכן המזווג בכלאים, כגון שנתן העול על שור וחמור יחדיו וחרש בהן אחר, המזווג פטור, והחמר או המנהיג חייבין. החוסם את הפרה בקול, כגון שגוער בה בשעה שהיא אוכלת, אין לך חסימה גדולה מזו. ולא עוד אלא שלוקה כאילו חסמה ביד ממש, אע"פ שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, שמאחר שהיא מהלכת מחמת קולו הרי הוא כאילו עושה מעשה ממש.
<h2>דף ו.</h2>
הרי שאמר הכתוב ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, בא להזהיר שאם משכן מן העני, בין שעבר הוא ומשכן בין שליח בית דין שמשכן דבר שצריך לו לכסות לילה, שלא ישכב ועבוטו אצלו, אלא שיחזירנו לו לכסות לילה. וכן הזהיר על כסות יום שיחזירנו ביום, שנאמר אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו, כלומר מתחלת היום עד שיבא השמש תשיבנו לו. ועוד הזהיר בעשה על כסות לילה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבא השמש. נמצאת אומר שכסות לילה ניתן לחבלו ביום ולהחזירו בלילה, וכסות יום ניתן לחבול בלילה ולהחזירו ביום. היו לו שני כלים ממין אחד, נוטל אחד ואינו מחזירו כלל, והשני נוטל ומחזיר בעת הצורך. וכל שלא החזיר את המשכון על הדרך שאמרנו עובר בכל השמות האלו. מאחר שחייב להחזיר בעת הצורך מה תועלת יש במשכון, מועיל לו שהוא קנוי לו ואין שביעית משמטת את החוב, כמלוה על המשכון שאין השביעית משמטתו כמו שכתבנו בגיטין פרק השולח [ל"ז ע"א]. ועוד מועיל לו שאם מת הלוה שומטו מעל בניו, שאינו כשאר מטלטלין של יתומים שאינן משועבדין לבעל חוב מעיקר הדין. עד מתי חייב להחזיר עד עולם, כל שבא לידו בתורת משכון. אלא כיצד עושה ויגבה את חובו, מחזיר כסות יום ואפילו בלילה וכסות לילה אפילו ביום. ואם יש שם שום כסות שאינו ראוי לו, מוכרין אותה ולוקחין לו כסות הראויה לו ומגבין לו את חובו מן המותר. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאין מסדרין לבעל חוב. ולפי דבריו מוכרין הכל ומגבין לבעל חוב את חובו. אבל דברים אחרים שאינן לא כסות יום ולא כסות לילה וגם אינן בדין סידור, מוכרן בב"ד לסוף שלשים יום. בד"א שחייב להשיב לו את העבוט על הדרכים שאמרנו, אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו, בין על ידו בין על ידי שליח ב"ד כמו שאמרנו. אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו כלל לא כסות יום ולא כסות לילה.
הרי שכתבנו למעלה שיש רבית של תורה, והיא נקראת רבית קצוצה. ויש רבית של דבריהן, והיא הנקראת אבק רבית. הילכך כל מקום שיתבאר בפרק זה שהוא רבית של תורה, אע"פ שכבר גבה אותו המלוה מחייבין אותו להחזירו ללוה, וזהו שאמרו רבית קצוצה יוצאה בדיינין. אבל כל שיתבאר שאינו אלא של דבריהן אין ב"ד מחייבין את המלוה להחזירו, וזהו שאמרו [ב"מ ס"א ע"ב] אבק רבית אינה יוצאה בדיינין. ולפנינו [ס"ז ע"א] יתבאר אם תפס הלוה מנכסי המלוה כדי אבק רבית שנטל ממנו אם מוציאין מידו אם לאו. לאוין אלו של רבית בכתוב נתקין לעשה שנאמר וחי אחיך עמך, כלומר החזיר לו רבית שלקחת ממנו כדי שיחיה עמך. הילכך אם החזיר רבית שלקח בין על פי ב"ד בין על פי עצמו הרי זה תיקן לאויה, כך כתבו גדולי המורים. אבל יש מגדולי המפרשים שכתב שאע"פ שהחזיר לא תקן לאויה.
<h2>דף ט.</h2>
[ב"מ ו' ע"א] אע"פ שאמרנו למעלה, שאם תקפה האחד ושתק השני ולבסוף צוח שאין מוציאין אותו מידו, אם הקדישה האחד ושתק השני ולבסוף צוח אין הקדש חל עליה, שכל ממון שאין אדם יכול להוציאו בדיינין אין אדם יכול להקדישו. אבל ממון שאדם יכול להוציאו בדיינין אם הקדישו קדוש. בד"א בקרקע שאינה נגזלת והיא עומדת ברשות בעליה בכל עת, אבל גזל מטלטלין ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, שנאמר ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל שברשותו. היה לו פקדון ביד חבירו והקדישו הרי זה קדוש כל זמן שלא כפר בו הנפקד, לפי שהפקדון ברשות בעליו עומד בכל מקום שהוא כל זמן שלא כפרוהו.
<h2>דף כז.</h2>
[ב"מ נ"ו ע"א] אלו דברים שאין להן אונאה ולא ביטול מקח לפי שמיעטן הכתוב מתורת אונאה. העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. השטרות כגון שמכר אותן לראיה שבהן, לפי שאין ראיה שבהן גוף ממון, אבל מוכר שטרותיו לבשם יש לו אונאה, והוא שתהא האונאה יותר משוה פרוטה כמו שכתבנו למעלה. הקרקעות אפילו מכר או לקח שוה אלף במאה או שוה מאה באלף אין בו אונאה, לפי שלא אמר הכתוב דין אונאה אלא בדבר המטלטל מיד ליד שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. כך הסכימו גדולי המורים. ויש מי שכתב שלא אמרו אלא בשלא הגיעה האונאה למחצית המקח, אבל אם הגיעה האונאה למחצית כגון שלקח או מכר שוה מאה במאתים המקח בטל. והראשון עיקר, וכן הסכימו האחרונים. ובקדושין פרק שני [מ"ב ע"ב] הארכתי בדבר זה. ובכתובות פרק אלמנה ניזונת [צ"ט ע"ב] כתבתי ששליח שטעה במכירת קרקע אפילו בכל שהו חוזר. העבדים לפי שנקראו אחוזה כקרקע, שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. ההקדשות לפי שנאמר אל תונו איש את אחיו, ונכסי הקדש אינן בכלל זה. ואין הפרש בין הקדש שחייב באחריותו כגון שאמר הרי (אלו) [עלי], להקדש שאינו חייב באחריותו כגון שאמר הרי זה. וכן אין דין רבית בנכסי הקדש, שגם בענין רבית אמר הכתוב אחיך. וכן אין דין רבית בקרקע, כמו שיתבאר בפרק שלפנינו [ס' ע"ב].
